נפרדות והתמזגות בזוגיות

כמישהי שנמצאת המון שנים בזוגיות, הרבה פעמים מצאתי את עצמי מנסה להבין את הנפרדות בתוך הזוגיות.

כי כשהייתי רווקה זה היה קל וברור — היה רק אותי.

אבל מה קורה לי בתוך הזוגיות, בביחד?

לעיתים זה היה יכול לבלבל והייתי תוהה לעצמי, איפה אני מתחילה ואיפה בן זוגי נגמר?

אז איך לא לפחד מהביחד ולאפשר לעצמי להתרפק עליו?

ומנגד, איך לא לאבד את עצמי בתוך ההתמזגות שבזוגיות?

יש משפט שאומר: כולנו התחלנו מ"אנחנו" לפני שהפכנו להיות "אני", ממש כמו התהליך של תינוק שמגיח לעולם.

ההבנה של שלבי התינוק מול אימו- הקשר הראשוני שלו- נתנה לי מצע להבנה של נפרדות והתמזגות בזוגיות.

השלבים:

השלב האוטיסטי

כשתינוק נולד הוא מכוון פנימה, הוא מנותק מהעולם החיצון. הוא אינו מכיר בקיומה של אימו או בכך שצרכיו מסופקים על ידה. ההפרדה בין העצמי לאחר אינה קיימת.

השלב הסמביוטי – שלב האיחוד

בהמשך, התינוק מתחיל להיות ער לאמו, לאחר, אך הוא עדיין לא מבין שהוא גורם נפרד ממנה.

הוא חווה אותם כמערכת אחת כל-יכולה, מבלי שיכול להבחין היכן הוא מסתיים ואימו מתחילה.

חשוב להבין! השלב הסמביוטי הכרחי כדי שהתינוק יוכל בהמשך לצאת לעבר נפרדות ולבנות זהות נפרדת וברורה, שתאפשר קשרים עתידיים בריאים, עם חיבור ונפרדות ללא חשש.

קושי בשלב זה- עשוי להשאיר את האדם עם צורך תלותי עז בקשרים סימביוטיים, גם בבגרותו.

תהליך הנפרדות – "הלידה הפסיכולוגית"

בסביבות גיל חצי שנה התינוק מתחיל להכיר את האם כאובייקט נפרד ממנו, הם כבר לא ישות אחת סימביוטית. הוא מתחיל לזחול, לחקור את העולם, אך חוזר לאם כדי "להיטען" רגשית.

האם כמשמשת בסיס בטוח שמאפשר חקירה עצמאית.

כך גם בזוגיות בריאה - אנחנו יוצאים לעולם, נעים בין קרבה לעצמאות, יודעים לחזור לקשר כדי להתמלא, ואז לצאת שוב עם ביטחון.

כשאין "אם פנימית בטוחה", אנחנו עלולים לפחד מהתרחקות בקשר ולפרש אותה כדחייה.

שלב ההתקרבות מחדש והמשבר

בשלב הזה, עולה מחדש הצורך בקרבה; התינוק מגלה שאימו לא זמינה תמיד ומפתח אמביוולנטיות – גם רוצה להתקרב וגם דוחף החוצה.

בזוגיות זהו שלב שמוכר מאוד בקשרים בוגרים – כשאחד מבני הזוג חווה פחד מאובדן עצמאות, והאחר חווה חרדת נטישה. התנועה הזו של “בוא–לך” יוצרת ריקוד עדין של קרבה ומרחק.

מה שמרפא כאן הוא החזקה אמפתית – היכולת שלנו (או של בן הזוג) להכיל את שני הקטבים: הרצון בחופש והרצון בחיבור.

אינדיבידואציה וקביעות האובייקט

זהו השלב שבו הילד מבין שהאם והאב ממשיכים להתקיים גם כשהם לא לידו, ושהאהבה שלהם לא תלויה בנוכחות פיזית. הוא בונה תחושת יציבות פנימית וזהות עצמאית.

בזוגיות זהו המקום שבו מתפתחת אהבה בשלה – שאינה תלותית, שאינה נבהלת מריחוק רגעי.

זו היכולת לאהוב ולהיות באמון גם כשהשני לא נוכח פיסית, ההבנה שהקשר עדיין מתקיים ומבוסס מבפנים.

בעצם, התהליך הזה של התמזגות, נפרדות וחיבור מחדש בזוגיות ממשיך לכל אורך חיינו.

וכשאנחנו לומדים לנוע ברכות בין שני הקטבים —בין הרצון להיטמע באהבה לבין הצורך לשמור על עצמנו —שם מתרחש הריפוי העמוק ביותר, ושם נולדת אהבה חופשית, בוגרת ובטוחה.

כשאנחנו מתחילות לזהות את הדפוסים שנצרבו בנו כבר מהקשר הראשוני עם אמנו –אנחנו מבינות לעומק

איך אנחנו אוהבות, איך אנחנו נקשרות, ואיפה אנחנו נעלמות בתוך האהבה.

המסע הזה של ריפוי הנפרדות והחיבור הוא לא תיקון, אלא חזרה הביתה אל עצמנו.

אל היכולת לאהוב מבלי להיבלע, ולהיות חופשייה גם בתוך הזוגיות.